"אני מאמין באמונה שלימה שזאת התורה לא תהיה מוחלפת". (מי"ג עיקרי האמונה שביאר הרמב"ם). מיום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח, א). "במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל" (סנה' כד).

"עתידה תורה שתשתכח מישראל ... שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד" (שבת קלט, א).

התורה היא נצחית בכל זמן ובכל מקום, אף על פי כן יש הבדלים בין דרך הלימוד שהיה נהוג בגולה לבין דרך הלימוד שבארץ ישראל, כמו שאמרו (סנה' כד) שתלמידי חכמים שבארץ ישראל נוחים זה לזה כמו שמן, ותלמידי חכמים שבבבל מרים זה לזה כזיתים, כיון שהם מתפלפלים זה עם זה ונאמר (קידושין) שאפילו האב ובנו הרב ותלמידו נעשים כאויבים בעת הויכוחים בלימודים. ולכן תלמידי חכמים שבבבל קמים זה מפני זה וקורעים קריעה במות החברותא, כיון שלומדים זה מזה, על לימוד התורה של בבל אמרו, שהיא כחושך, וראה ביאור נפלא על כך בפירוש העמק דבר שמות לד, שחלילה שאין זה גנות, אלא שדרך לימוד זה היה נחוץ להאיר את אור התורה בחשכת הגלות של גלות בבל). עוד נראה, שהכונה שתלמוד בבל הוא כחושך, משום שלא עמדו לענין להכריע את ההלכה, וריבוי הדיעות גורם לאי בהירות בהלכה למעשה, וזה משום שאין היום כח להגיע להכרעת ההלכה בגלות, שאין שם זכות ארץ ישראל. יתירה מזה, בגלות אין את אותו צורך שיש בארץ ישראל להגיע לקביעת הלכה, משום שבגלות היהודים הם כיחידים, ואפשר להחמיר מספק או לעשות כפי מה שהגדול המקומי פוסק, אך בארץ ישראל - שקיים ציבור גדול, אי אפשר לתת לו כמה פסקים ולהשאיר את המחלוקות בהלכה ללא הכרעה, וגם אי אפשר שכל אחד ילך אחר רבו כי זה עושה את התורה לתורות רבות, והאיסור של לא תתגודדו כולל גם שלא יהיו שני דיעות באותו בית דין שחלק יורו כך וחלק יורו אחרת.

ראייה לדברינו, זה ספר ההלכה של הרמב"ם, שהרמב"ם כתב אותו לאומה כולה ולא ליחידים שבגלות, שהרי שם נתבארו דיני המקדש, הסנהדרין, מלכים ועניני המשיח, משום כך ספרו וכתב בלשון פסוקה מוחלטת ורק לעיתים בודדות ביותר הוא הביא גם מנהג שונה ממה שהוא פסק, והסיבה כמו שנתבאר לאומה צריך פסק הלכה ברור.

כמו כן החפץ חיים שרצה לקרב את הגאולה וחיבר את ספריו לצורך זה, הספר הראשון שלו היה שמירת הלשון משום שעיקר החורבן היה על ידי הלשנה של בר קמצא, ואחרי כן הוא כתב ספרים על לימוד תורה וחסד, וטרח הרבה בדיני הקרבנות, ולבסוף כתב את ספר המשנה ברורה, כדי לסכם את ההלכה (בספר זה הוא כתב גם פירוש בשם

משנה ברורה וגם פירוש בשם ביאור הלכה, על דרך שנאמר (שבת קלט) שבאחרית הימים תשתכח התורה שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד).

ב. הלימוד בגלות הוא מוגבל גם בכך, שאין אפשרות לבחון כל דבר במציאות ולא כמו שעשה רבי שמעון בן מנסיא שהיה בודק באופן מעשי כל מיני ענינים שבתורה (ראה חולין) ולכן בגלות הוא בעיקר מתוך סברא ולא מתוך בדיקה בשטח.

בארץ ישראל, יש יותר כלים לבדוק הרבה ספיקות ומחלוקות בהלכה באופן טכני, אמנם כבר הראה הנסיון שכל מיני מסקנות מדעיות נשתנו במשך הזמן, ולפעמים מן הקצה אל הקצה, ולכן אי אפשר לסמוך על מסקנות מעבדה אלא רק הסנהדרין שהיתה שורה עליהם רוח הקודש וזכו לסייעתא דשמיא מיוחדת ויכלו להסיק מסקנות. אולם כבר כתבנו לעיל, שהסכמת כל גדולי ישראל זוכה למעין סייעתא דשמיא של סנהדרין, וכמו שזכה לכך רבינו הבית יוסף. והג"ר חיים מצאנז, אף ביאר שבעל אור החיים על התורה זכה לחבר את חיבורו ב"רוח הקודש בחכמה" היינו השראה אלוקית מיוחדת, ואם נצליח ליצור את המסגרות הנזכרות, נזכה ליכולת פסיקה בענינים שכיום קשה ביותר לפסוק אותם, וכמו שאמר לכותב השורות אחד מגדולי הפוסקים של דורנו, על השאלה ששאל כותב השורות: כיצד יש לנהוג במקרה של חטיפת בני ערובה, האם מותר להסתכן כדי לשחררם וכן האם מותר לסכן את בני הערובה בנסיון השחרור, והוא ענה: ב"ה שלא שואלים אותנו שאלה זו הלכה למעשה, כי לשאלה כזו צריך סייעתא דשמיא הנתונה לסנהדרין, אולם לפי הכתוב לעיל יתכן יהיה לענות גם לשאלות ציבוריות כאלה ואחרות מסוג זה, כאשר כל גדולי התורה יהיו במושב אחד.