הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג,ב. ע"ז ד, א). מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט,ד).

שלוש מצוות נצטוו ישראל לקיימן בעת כניסתן לארץ: א. למנות מלך שנאמר: שום תשים עליך מלך. ב. למחות את שמו של עמלך. ג. לבנות את בית הבחירה. אולם בפועל נדחה הדבר לזמן ממושך עד שהעם בימי שמואל הנביא דרשו להקים מלך על העם. זאת אומרת, שאמנם המצווה היתה מיד בכניסה, אך צריך לכך שיתמלאו התנאים הנחוצים לכך. וכנראה, שאחד התנאים הוא שהעם יבקש וירצה מלך. וכמו שכתוב (דברים יז, יד): "ואמרת אשימה עלי מלך". בימינו שהמצב המוסרי שקיים בחברה ירוד, הוא זה שגורם לכך שאפשר יהיה לעורר את הציבור לדרוש מלכות תורנית, ובעת כתיבת השורות חודש אייר תשס"ה נתפרסם סקר שלכששים וחמשה אחוזים מתושבי המדינה לא איכפת אם ראש הממשלה בארץ יהיה אדם החובש כיפה לראשו! וזה מחזק את האמור, שהעם רוצה שינוי בצורת השלטון שיהיה חזק יותר ואמיתי יותר, ושלטון שהתורה מצווה עליו, הוא אכן כזה. כבר אמרו רבותינו (ע"ז ד, א) על הכתוב: ותעש אדם כדגי הים - למה נמשלו בני אדם לדגי הים? מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, והיינו דתנן: רבי חנינא סגן הכהן אומר: הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". וזה אמור בכל חברה ואפילו בחברה של יראים ושלמים, שהרי טבעו של עולם, שאין אדם רואה חובה לעצמו, ומשום כך הוא חושב שהוא צודק. גם במקרים שאין זה כך, ואז הוא עלול לקפח את זולתו, ולכן צריך שלטון חזק שמשליט חוק וסדר. חוקי השלטון היהודי - הם חוקי התורה - שמחייבים את המלך היהודי ואת הסנהדרין. אולם, היות וישנם ענינים שהם נחוצים לחברה שאינם כלולים באופן מפורש בתורה, נתנה תורה זכות למלך לחוקק חוקים, כמו חוקי מסחר, חוקי תעבורה, וגם סמכות להעניש כשיש צורך בכך גם במקום שחוקי התורה אינם מחייבים עונש זה, וכעין שכתב הרמב"ם (מלכים פ"ג): "כל הורג נפשות שלא בראייה ברורה או בלא התראה ואפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש רשות למלך להורגו ולתקן עולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלויים ימים רבים [אף שבדין התורה צריכים לקבור באותו היום, אבל במקרה של מלך מותר להשהות את הקבורה כדי] להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם", וכבר נפסקה ההלכה ש"דינא דמלכותא דינא". ואפילו למי שסובר שכלל זה לא אמור בארץ ישראל, אך במקרה והשלטון נבחר על פי ההלכה, הרי לז' טובי העיר ישנה סמכות לחייב את הציבור בתקנות שהם עושים, ובשו"ת דעת כהן אף הוסיף לבאר שכל שלטון מרכזי של העם דינו כמלך, ולכן גם שלטון של דמוקרטיה יש לו סמכות של מלך. עוד נאמר (שו"ע חו"מ סי' ב'): "כל בית דין אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעריות ושהוא לצורך שעה, דנים בין מיתה ובין ממון, בין כל עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה, ואם הוא אלם - חובטין אותו על ידי עכו"ם, ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פירצות הדור, וכל מעשיהם יהיו לשם שמים, ודווקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם".

באמת, אנו מצפים לשלטונו של מלך המשיח שהוא מזרע דוד שהוא הראוי לשלוט על העם וכל שלטון אחר, הוא בבחינת הוראת שעה בלבד, והחשמונאים שנטלו מלכות לעצמם, ולא העבירו אותה לבית דוד, נענשו קשות, עד שהורדוס כילה את כל צאצאיהם ולא נשאר מהם זכר, עד שכל מי שהיה אומר: אני מבית חשמונאי - ידוע היה שהוא עבד, כי הוא ממשפחת הורדוס ולא מצאצאי החשמונאים, וכמו שביאר הרמב"ן (בראשית מט,י) על הכתוב: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". אך בזמן הזה, עד שיתגלה מלך המשיח, השלטון הדמוקרטי הוא הרע במיעוטו, משום שהוא מאפשר לכל מיעוט לקיים את אורחות חייו במידת מה באופן עצמאי. ולכן גדולי התורה סמכו את ידיהם עליו, כדי שיהיה אפשר לשמור את המצוות גם בעת שהשלטון חלילה אינו שלטון של תורה, אך בימינו אפשר לכוון את העם לשלטון של תורה, ואף שהאו"ם דרש מאתנו לנהוג שלטון דומה למדינות הדמוקרטיות, הרי האו"ם משלים עם שלטון של האיסלם כמו שנהוג בסעודיה, באירן, ועוד מקומות, וכל שכן שישלימו במקרה של שלטון של תורה שהוא הוגן כלפי כל אדם, ואף שאין ממנים נכרי לשררה על ישראל, אין זה מונע מהנכרים שבארץ את זכויות האזרח. כמו כן שלטון יהודי ישתדל לחנך את הנכרים הגרים בארץ להיות בני נח, שדינם הוא כמו גר תושב לפי כמה פוסקים ואז יש להם הרבה יותר זכויות של תושבים. תפקיד המלך וכמוהו בעל שררה אחר, לדאוג לטובת העם במידה מרובה כל כך עד שנחשב כעבד לציבור כמו שאמר רבן גמליאל לתלמידי רבי יהושע שסירבו להתמנות על הציבור מפני מידת הענווה: כמדומה ששררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם! שנאמר: אם עבד תהיה לעם הזה", וזה אמור הן בדאגה לסדר החברתי שינהלו משפטים צודקים ככתוב (ירמיה כא, יב): "בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט והצילו גזול מיד עושק" וגו'. עוד כתוב (ירמיהו כב -ב-ג): ואמרת, שמע דבר ה' מלך יהודה היושב על כסא דוד אתה ואביך ... כה אמר ה': עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק, וגר יתום ואלמנה אל תונו, אל תחמסו, ודם נקי אל תשפכו במקום הזה". כמו כן השלטון צריך לחנך את האדם, הן בדוגמא האישית כמו שנאמר על דוד המלך שהיה קם בחצות הלילה לומר שירות ותשבחות לפני ה' ולעסוק בתורה, והיו העם אומרים, אם המלך כך, אנו על אחת כמה וכמה, וגם הם היו משכימים לעסוק בתורה, אבל לא רק בדוגמא האישית השלטון צריך לחנך, אלא גם במעשים, ולעיתים אף בכפייה, וכמו שעשה חזקיה מלך יהודה כאמור (סנה' צד, ב): נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, ובדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק (צעיר) ותינוקת (צעירה), איש ואשה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה [אף שהם קשים ללימוד יותר משאר דברים], וכן היה נותן שמן למאור בבתי כנסיות ובתי מדרשות שיוסיפו ללמוד תורה גם בלילה. מכלל הדאגה לציבור שצריכים השלטונות לדאוג, זה לעשות משטר חזק, וכשלא היה מלך לישראל בתקופת השופטים אז הדור היה שופט את שופטיו, ולכן היתה ירידה רוחנית בדור עד שאלימלך ובניו מחלון וכליון ירדו מן הארץ למואב! אמנם הרעב היה עיקר הסיבה לכך, אך הוא היה לעונש רוחני שהדור שפט את שופטיו, ויתכן גם שסיבת קושי הרעב, נבע מכך שלא היה שלטון מרכזי שידאג לציבור, ושלא כמו שעשה יוסף במצרים שהציל אותם מכליה על ידי דאגתו לציבור שם. והיות והשלטון צריך להיות תקיף וחזק כדי שיוכל להוביל את העם כפי הראוי, לכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך - וזה אמור לא רק על העם אלא גם על המלך שצריך להקפיד על כבודו - כיון שכבודו זה כבוד העם, ועונש קשה מטילים על מי שפוגע במלכות ובמי שממונה על השלטון, ככתוב (יהושע א, יט): "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, רק חזק ואמץ" וכתב הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ח): "כל המורד במלך ישראל - יש רשות למלך להורגו, אפילו גזר על אחד העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא יצא מביתו ויצא, חייב מיתה, ואם ירצה המלך להורגו - יהרוג שנאמר: כל אשר ימרה את פיך וגו', וכל המבזה את המלך או מחרפו, יש למלך רשות להורגו כשמעי בן גרא ... ויש לו לאסור ולהכות בשוטים לכבודו". אולם, אף שניתן למלך לשלוט באופן תקיף, הוא אינו מקור הסמכות, אלא הוא כפוף לחוקי התורה וכמו שכתוב (דברים יז, יח): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' א-להיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם". וכך גם נאמר ליהושע ככתוב (יהושע א, ו-ז) רק חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם, רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל - למען תשכיל בכל אשר תלך, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח דרכיך ואז תשכיל", וכתב הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ו): בטעם איסור נשיאת ריבוי נשים למלך לבל יסור לבו - על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר: ולא יסור לבבו - שלבו הוא לב כל ישראל - לפיכך דִבְקוֹ הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר: "כל ימי חייו". ועל האופן בו הוא צריך לנהוג עם הציבור למרות חיובו לנהוג בתקיפות וכאמור לעיל, כתב הרמב"ם (מלכים ב, ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחִיֵב הכל בכבודו כך ציוהו להיות לבבו בקרבו שפל וחלל שנאמר: "ולבי חלל בקרבי", ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי שנאמר: לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים ולגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובותם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל הקהל בלשון רבים - רברי ריבות, שנאמר: שמעוני אחי ורעי, ואומר: אם עבד תהיה לעם הזה וגו' לעולם ינהג בענוה יתירה אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר: "ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם", ויסבול טרחם ומשאם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק - רועה קראו הכתוב - "לרעות ביעקב עמו" ודרכו של רועה מפורש בקבלה: כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות וגו'.

מתפקידי הסנהדרין

תפקידי הסנהדרין הם מגוונים וכוללים כמה דברים וביניהם: א. קביעת ההלכה לכל האומה. ב. העיסוק במשפטים שבין אדם לחבירו. ג. חינוך האומה לקיום מצוות ולמידות טובות. ד. אחריות על האומה במינוי המלך והדיינים, יציאה למלחמה ועוד. ה. דאגה לצרכי הציבור הרוחניים והגשמיים. א. קביעת ההלכה "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דין לדין, ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-לוקיך בו ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך ... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן ... או אל השופט - ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל וכל העם ישמעו ייראון ולא יזידון עוד (דברים טז, א-יב). כתב הרמב"ם (ממרים א, א): "בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר: על פי התורה אשר יורוך - זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו - חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולהשען עליהם". וזה איחד את האומה כי הכל עשו כפי פסק הסנהדרין וכמו שכתב הרמב"ם (ממרים פ"א ה"ה): כשהיה בית דין הגדול קיים - לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל - שואל את בית דין שבעירו, אם ידעו - אמרו לו, אם לאו - הרי השואל עם אותו בית דין או שלוחו, עולים לירושלים, ושואלים לבית דין שבהר הבית, אם ידעו - אמרו לו, אם לאו - השואל והכל באים לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו - אמרו לו, ואם לאו - הכל באים לבית דין הגדול ושואלים אותו ... ומשבטל בית הדין הגדול רבתה מחלוקת בישראל - זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר". בית דין הגדול מושבו היה בלשכת הגזית ומשם שאב את כוחו הגדול, אולם יש גם כח לסמכות כעין סנהדרין הגדולה שהיא לקביעת כל חכמי הדור, כמו שהיתה לרבינו הקדוש הסמכות לחתום את המשנה כיון שהיתה בהסכמת כל חכמי התורה שבארץ, אף שלא היו יושבים בלשכת הגזית, כמו כן, רב אשי שחתם את הש"ס בבבל אף ששם כמעט ולא היו סמוכים, כיון שאין סמיכה אלא בארץ ישראל. כמו כן, עם ישראל קיבל את סמכות השלחן ערוך, וזה מחייב את כל האומה, וכן גם מסתמנת קבלה מוחלטת של האומה לפסקי המשנה ברורה, הרי שקבלת עם ישראל יש לה תוקף הלכתי, ואולי זה מקור הרמב"ם שסבר שאם כל חכמי ישראל יסכימו על חכם מחכמי ישראל לסמוך אותו, הוא יחשב לסמוך, למרות שלא נסמך מסמוך אחר.

תפקיד הסנהדרין לפקח על עניני הכלל

הסנהדרין אחראים לעניני הציבור, כמו קביעת הלוח, אם להוסיף חודש מעובר לשנה ומתי לקדש את החודש (אף שלזה אין צורך בשבעים ואחת וגם לא בלשכת הגזית, אך צריך בית דין סמוכים של גדולי הדור), הם גם ממנים את המלכים כאמור (רמב"ם א, ג) אין מעמידים מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא". עוד כתב הרמב"ם (סנה' פ"ה ה"א): אין מעמידים מלך אלא על פי בית דין של שבעים אוחד ואין עושים סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין דנין לא את השבט שהודח כולו ולא את נביא השקר, ולא את הכהן הגדול בדיני נפשות, אלא בבית דין הגדול, ואין עושים זקן ממרא, ולא עיר הנדחת, ולא משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול ואין מוסיפים על העיר ועל העזרות ולא מוציאים למלחמת הרשות אלא על פי בית דין הגדול" ... ובימי שמואל הנביא זקני הדור באו אל שמואל וביקשו מינוי של מלך על העם. עוד כתב הרמב"ם (סנה' פ"א ה"א) על תפקיד השוטרים הממונים לתיקון החברה שהם נמצאים תחת מרות הסנהדרין וזו לשונו: שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינים המסבבים בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמידות ולהכות כל מעוות, וכל מעשיהם על פי הדיינים, וכל שיראו בו ערוות דבר, מביאים אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו". תפקיד הסנהדרין לשפוט בין איש ובין רעהו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-לקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז, יח). רבן גמליאל אומר (אבות א, יח): על שלושה דברים העולם קיים: על האמת ועל הדין ועל השלום, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם", וכיון שהעולם עומד על הדין, לכן אחת משבע מצוות בני נח -היא הדינים, היינו להקים בתי דין ולדון בין איש ובין רעהו. המשפט בין איש לבין רעהו הוא חשוב ביותר, ומשה רבינו אף הסביר ליתרו (שמות יח, טז): "כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו" וגו' , בימים עברו היתה כיכר מצויה בסמוך לשערי העיר שם היו מתאספים קונים ומוכרים, משום כך, גם היה מושב בית הדין בשערי העיר, כדי שיוכלו לבוא מיד לפני בית הדין ולהתדיין בכל מקרה של דין ודברים, והם כאמור גם שמעמידים בתי דינים לעם ישראל שידונו בכל עיר ובכל פרט.

תפקיד הסנהדרין לפקח על עניני הכללתפקיד הסנהדרין לדאוג לצרכי הציבור הארציים

דוד המלך שהיה קם בחצות הלילה לומר שירות ותשבחות כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: עמך ישראל צריכים פרנסה (ברכות ג, ב). לעיל כבר הבאנו את דברי הרמב"ם שהסנהדרין עוסקים לא רק בפסיקה אלא גם בטיפול בשערים (מחירים) ובמידות (משקלות) שאלו הם דברים ארציים, וכן הבאנו בפתיח את בקשת זקני ישראל מדוד המלך" עמך ישראל צריכים פרנסה. ודוד המלך אמר להם לבסוף: לכו ופשטו בגדודי והיו יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין, אם לצאת למלחמה בשביל פרנסה. בספר נפש הרב נתבארה תמיהה זו: וכי בשביל פרנסה מסכנים חיילים, למדנו כי ענין פרנסה של ציבור זה נחשב כדיני נפשות, משום שחסרון פרנסה בציבור הרבה פעמים זה פוגע בנפשות. עוד נאמר (מו"ק ב, א) שממוני הציבור שולחים אנשים אפילו בחול המועד שיהיו מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים, וחוטטין אותם ומתקינים את הדרכים ושערי המחוזות ואת מקואות המים, ועושין כל צרכי רבים". ונאמר (מו"ק ה, א): ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלה שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום, תלמוד לומר: והיה עליך דמים". עוד נאמר (מו"ק ו, א) האי צורבא מדרבנן [תלמיד חכם צעיר כל מילי דמתא עליה רמיא [כל עניני העיר מוטלים עליו]. ויעקב אבינו בבואו לשכם סידר להם: לפי רב, מטבעות, לפי שמואל שווקים תיקן להם, ולפי רבי יוחנן מרחצאות תיקן להם!